החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

החברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש בע"מ
חיפוש חוגים
דלג על חיפוש חוגים
הרשמה בקליק ראשון
לוח אירועים
דלג על לוח אירועים
לוח אירועים

הקיר הרביעי - תערוכה

מאיה אטון, דגנית בן אדמון, דנה יואלי

15.12.2018

"הקיר הרביעי" הוא מונח מתחומי התאטרון והקולנוע המתאר קיר שקוף ובלתי נראה החוצץ בין הבמה או הסצנה המצולמת לבין הצופה. המונח נקשר למהות תערוכה זו שבה הפְּנים (של בית, של רגעים אינטימיים הרשומים בזיכרון) מתערבב עם החוץ (רחוב, זהות לאומית, דברים המוגדלים פי כמה וכמה ונראותם בולטת ומוחצנת). בתערוכה, הקיר הרביעי אשר הגן על הפְּנים מפני החוץ, מתמוסס ונעלם, והצופה כמו צועד פנימה אל התוֹך הרך והפגיע של עבודות האמנות.

הולדת התערוכה ברצון להתעכב על הממד הצוּרני-אדריכלי של שכונת רמת אליהו שבה נמצאים הסדנה וחלל התצוגה. הצורות, הצבעים והדגמים שקלטו שלוש האמניות במרחב הציבורי - חזיתות הבניינים, המבנים התעשייתיים והמרכזים המסחריים - הם נקודת המוצא של התערוכה. אחרי שסיירו בשכונה, תרגמו האמניות את שראו בהקשרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שהם חלק מהשפה האמנותית הייחודית לכל אחת מהן.

שכונת רמת אליהו היא אחת מערי החולין[1]: שכונת מגורים כמוה יש רבות, שכונות שבהן מתנהלים חיי היום יום ללא זוהר ומסתורין. החזית האפרורית המודרנית, היא מאיץ ליוזמות פרטיות זעירות של הוספת אזורי צבע חמים שנועדו לשפר את סביבת המגורים: צורות אדמדמות על סורג, החלפת מעקה מרפסת סטנדרטי במעקה דקורטיבי בצבעי בורדו, קיר ורוד-מסטיק המסמן מבחוץ דירה אחת במרכזו של בלוק דירות אפור.

מאיה אטון רואה בתוספות צבע ספונטניות אלה ניסיון להוסיף רעננות ויופי- כמו איפור הפנים בסומק בגוון ורדרד. הצבעים שדהו בשמש מכמירי לב, שריד לאיפור שנמחה ונמרח, ולחילופין מעלים על הדעת אדם שהסמיק, ומנסה בכל כוחו לא לבלוט. סומֶק, פסל הפודרייה שבנתה אטון, אביזר איפור אינטימי שהוגדל לממדים על-שימושיים, מצויד באבקת סומק בגוון ורוד עתיק הדומה לצבעים שמופיעים ברחובות השכונה. אך שלא כמו בפודריות השוכנות בתיקי נשים, בפודרייה המוגדלת תפסה מראה שנייה את רוב מקומה של פודרת האיפור כאשר היא מותירה לאבקת הסומק להצטבר רק בסדק מעגלי התוחם אותה. התכלית נדחקת לשוליים, לאיפור לא נותרת אפשרות ליצירת יופי, ובמקומה מועצמת פעולת ההשתקפות של המצב הקיים, ללא יכולת שינוי.

בְּקִיעַ, מיצב הדגלים הגדולים של דנה יואלי הוא תעתוע בין זיכרון אישי לאתוס לאומי. קירות רכים - ספק גדרות אבנים, ספק קירות הנצחה - שכמותם נמצא בכל עיר ובזיכרונות הילדות בארץ. יואלי מגדילה צילומים של שברי אבנים ובלוקים מקירות וגדרות בשכונת רמת אליהו ומדפיסה אותם על בד לשילוט חוצות. בין אבני הגדר המוגדלות חבוי דיוקן קטן של קיסרית האימפריה הביזנטית תיאודורה, כפי שהונצחה בפסיפס לפני מאות שנים בעיר וורונה שבאיטליה. הצילום היה תלוי בבית משפחתה של האמנית והוא מהווה עבורה זיכרון ילדות חשוב. האמנית הטמינה קטע מהדיוקן שנצרב בזיכרונה הפרטי - עין אחת, רבע כתר, ושליש מהפנים הקיסריות - בין האבנים והשברים של זיכרונות ילדות קולקטיביים. כמו הפודרייה של מאיה אטון שגדלה פי כמה, גם הדגלים התופסים את כל גובה חלל הגלריה מאירים רגע מוכר ובנאלי באור גדול. במעבר למדיום צילומי הפכה התחושה של אבן מחוספסת למשטח חלק, בעוד השברים והאבק של המיתולוגיה השכונתית מתמזגים עם ההוד וההדר של המיתולוגיות העתיקות.

כשהיא נזכרת בנסיעה לאורכם של הרחובות בשיכונים שבעיר ילדותה באר שבע, מדמיינת דגנית בן אדמון את חזית הבניינים הארוכה המסתירה מאחוריה עשרות דירות, כמוסות חיים המקודדות בדגמים, בצורות ובצבעים שבחדרי המגורים המשפחתיים ובחדרי השינה. הטקסטיל הביתי - הביגוד, הווילונות, המפות - מחצין את התשוקה לבלוט ולהתהדר במָקום שבו נוכחים דווקא חזרתיות אפרורית ושכפול. הבד, בהיותו חומר העוטף את הגוף מרגע היוולדו, מדבר בשפה אוניברסאלית של מגע וראייה מישושית[2]. במיצב Inside-Out מייצרת האמנית, במהלך של טרנספורמציה מודרניסטית המערבת הפשטה וצורות גיאומטריות, "ארכיון בדים" שבאמצעותו היא חושפת בפני הצופים את פְּנים הדירות הבנויות זו לצד זו ובו בזמן מנכיחה את הרחוב- הפְּנים מושלך אל החוץ. כמו דנה יואלי, גם בן אדמון בונה קיר רך- אך בעוד הקיר הגמיש של יואלי נבנה על ידי הקצנה וחיקוי, בזיקה לזיכרון קולקטיבי של הנצחה ומיתוס לאומי, הקיר הרך והמרופד של בן אדמון נבנה כחפץ הגנה על יקיריה גם בידיעה שזהו חיקוי בלבד.

אלפא חיימוב

אוצרות: אלפא חיימוב ואורית חסון ולדר

 


הצטרפו אלינו ברשתות החברתיות
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד