החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

החברה העירונית ראשל"צ לתרבות, ספורט ונופש בע"מ

תערוכת יחיד חדשה למלינה גברעם

 incognito - מלינה גברעם

ציורי דיוקן העצמי של מלינה, אינם נראים כדיוקן עצמי, משום שאין קווי דמיון מובהקים של פניה, של נראותה, אלא הבעות סובייקטיביות של רגשותיה ותחושותיה. לולא היינו יודעים שאלה דיוקנאות עצמיים, אפשר היה לחשוב שאלה דיוקנאות של אנשים שונים. incognito, זאת מילה לטינית שפירושה לא מזוהה, ”בעילום שם“. בדיוקן העצמי של מלינה אין אפיון של האדם אלא אפיון של ציור, הפנים אנונימיות, אין זיהוי חד משמעי, יש את השפה הציורית על כל גווניה והבעותיה. השפה הינה שפה מופשטת, השימוש של השפה הוא שימוש אקספרסיבי. הטחות צבע, צבעוניות דשנה, קווים חופשיים וסוערים היוצרים צורה מזוהה, אך לא ריאליסטית.

אם נבודד פרגמנט מתוך הציור, ונוציא אותו מהקשרו, נקבל ציור אבסטרקטי ואקספרסיבי. הערך הציורי שלה נמצא במופשט יותר מאשר הוא נמצא בסיפור או בדימוי עצמו.
כשאנו מתבוננים בציוריה של מלינה, למרות שאנו מרגישים את עוצמת הביטוי, הכל נשאר סגור וסודי, מעבר לעובדה שמורגש כאן פצע או כאב, איננו יודעים דבר. האם הציור הוא חושפני, האם מלינה פותחת את קרביה ומאפשרת לנו הצצה אל תוך עולמה הפנימי?

ציור אקפרסיבי, נחשב לציור פתוח, רגשי, שבו האמן חושף את רגשותיו, אין איפוק, לעומת זאת הציור של מלינה אוטם, הוא לא חושף מאומה, ואינו רומז על סיפור, הוא כולו מעוגן בתוך השפה, בערכים המופשטים של הציור, שזה ערך בפני עצמו, לא זקוק לדבר, שפת הציור, הינה מספיק סיבת הקיום של היצירה, ציוריה החושניים, האקטיביסטים, בעלי העוצמה, של מלינה מספקים את הצורך הזה, אך יוצרים שאלה, מה מסתתר מאחורי ההטחות האלה, ההסתרות האלה, הרבדים הציורים שלפעמים צבעוניותם קשה ולפעמים פסטלית?

הציור השכלתני אינו מסתיר את העובדה שהוא מסתיר או לא מביע, הציור האקספרסיבי של מלינה מציע הצעה של פתיחות, מניח בפנינו את הרגש, הכאב, אבל אינו אומר דבר אודותיו.

הנושא העיקרי בסדרת העבודות האלה, הוא כתב היד של האמן, הנגיעה האישית של מלינה, אופן הנחת הצבע, גודלו, המהירות בה הוא נעשה, הגודש, הריבוי, המחיקות, הצבעוניות הנבחרת על ידה, הצבעוניות הנוצרת באופן אקראי בהתמזגות של הנחות צבע רטובות אחת על גבי השניה. את הגרפולוגיה של כתב ידה לא ניתן להסתיר, כאן יש את האמת, את הלב של התערוכה הנוכחית, ללא מילים.

בציור הזה קיים הפרדוקס של תפיסת מרחק, מצד אחד, להבעת רגשות מצד שני. הסיפור של דיוקן עצמי ”מדמם“ עובד בד בבד עם ההפשטה, שאינה בלתי אמצעית לגמרי, אלא שייכת למתודה אחרת, לשיטה שבה השאיפה היא לנטרל את הדימוי הריאליסטי מעצם השפה.

כשמתבוננים בציוריה של מלינה מזהים כאב, מזהים זעקה, יש שם חשיפה של פצע, אבל מהו, איננו יודעים. והאם זה חשוב? לדעתי, לא, משום שהציור של מלינה נחווה כאמנות, כלומר כיצירה בידי אדם, המסוגלת ליצור אצל הצופה התרגשות, חוסר אדישות, אמפתיה והנאה אסתטית.

המניעים של מלינה ליצור, ברורים לי כמניעים אישיים/רגשיים. זהו צורך נפשי אמיתי שלה, עצם הפעולה והאקטיביות של הציור, משחרר מועקה המכבידה עליה, ללא צורך להעביר מסר או סיפור ברור. הציור משכנע באמיתות כוונותיה. המתח בין חשיפה להסתרה הוא מתח שמקיים את העבודה של מלינה.

הציור של מלינה, שייכת למסורת של אמנות מודרניסטית, אמנות שבה אין ציניות, שבה יש חשיבות לאמירה האישית, האינדיבידואלית, לכתב היד האישי, ולמרות השינויים והתפיסות השונות שהתפתחו מאז, ציור טהור כזה, המתאים בדיוק להגדרתו של גרינברג, מצליח לרגש, לגרות ולעורר את הצופה.


הצטרפו אלינו ברשתות החברתיות
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד